החלטה בתיק בר"ע 3340/07

בבית משפט השלום מתבררות בסדר דין מהיר תביעות, שהדיון בהן אוחד, שהגיש המבקש נגד המשיבים על-פי שטרות שהללו משכו, לאחר שהתקבלה התנגדות המשיבים לביצוע השטרות.

המבקש טען בבית משפט קמא, כי הוא אוחז כשורה בשטרות מושא התביעות, ובית המשפט קיים דיון בענין זה. ביום 19.8.07 קבע בית המשפט, כי המבקש איננו אוחז כשורה בשטרות והורה בדבר המשך הדיון בתובענות.

על כך מלין המבקש בבקשה לרשות ערעור שלפני וטוען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו האמורה וכי היה מקום לקבוע כי הוא אוחז כשורה בשטרות.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי לדון בבקשה לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבים, שכן אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים מושא הבקשה, והמבקש יוכל להעלות את השגותיו בענין זה, אם עדיין יהיה מקום לכך, במסגרת ערעור שיוגש, אם יוגש, על פסק הדין.

העיקרון המנחה הוא, כי " ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, החלטה מיום 11.12.01). יש לאפשר להליך להתנהל עד תומו, וכפי שקורה לא אחת, ענין שהיה רלבנטי בשלב דיוני כזה או אחר מאבד מחשיבותו לאור תוצאתו הסופית של ההליך. לפיכך, מקום שהמדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשה לרשות ערעור. זאת, גם אם קבלת הבקשה וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית. כך נפסק לא אחת, כי אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (למשל, רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', החלטה מיום
14.10.01). הוא הדין מקום שהוגשה בקשה לרשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות (למשל, בר"ע (ירושלים) 612/06 עג'מי יוסף נ' אפי כדורי ואח', החלטה מיום 21.3.06).

לא למותר לשוב ולהביא דברים בדבר המדיניות הראויה מתוך ההחלטה ב-רע"א 2459/04 אלה ר' הנדסת בנין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים (החלטה מיום 9.5.04, מפי כב' השופט גרוניס), שהוזכרו לא אחת במצבים דומים. באותו ענין החליט בית המשפט לפצל את הדיון, ובשלב הראשון נדונה שאלה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. המבקשת נכשלה בשלב הראשון ופנתה לבית המשפט העליון בבקשה לרשות ערעור. ואלה הדברים:

"אילו ניתן היה לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, העניין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת מובטחת או קרוב לכך. על כן, ייתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטיה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי ייתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת".

הוא הדין בענייננו. קביעתו של בית משפט קמא בדבר טיב החזקה של המבקש בשטרות משקפת אך שלב אחד בדיון בתביעות. בסופו של יום תחליט הערכאה המבררת האם יש מקום לקבל את התביעות חרף הקביעה כי המבקש אינו אוחז כשורה בשטרות, או שיש מקום לדחותן. היה והתביעות יידחו, יוכל המבקש, במסגרת הערעור על פסק הדין הדוחה את התביעות, לשוב ולהעלות את שאלת האחיזה כשורה.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה מבלי להידרש לגופן של הטענות שבפי המבקש ומבלי לקבל תשובה (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984). בנסיבות אלה איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשיב למבקש את הפקדון שהפקיד במסגרת הגשת הבקשה, באמצעות בא כוחו.

ניתנה היום, ח' בטבת תשס"ח (17 בדצמבר 2007), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה.